מבט על תופעת ה"פוטו-נצח"
הרב איל ורדח אדר ב, תשעד10/03/2014אם מסיטים לרגע את המבט ממוקד ההתרחשות על כיסא הסנדק או על בימת החופה, אפשר לטעות ולחשוב שאנו באמצעה של מסיבת עיתונאים
תגיות:ריאליטיתקשורתחיים מודרנים
|
|
|
אלא שבשנים האחרונות אי אפשר להימנע מתחושה מוזרה המחלחלת ועולה. אם מסיטים לרגע את המבט ממוקד ההתרחשות על כיסא הסנדק או על בימת החופה, אפשר לטעות ולחשוב שאנו באמצעה של מסיבת עיתונאים. מצלמות רבות מסוגים שונים מונפות אל על, מוחזקות במרחק מה, מסך מרצד בתזזית, ומאחוריו בדרך כלל עומדים לפחות שני אנשים נוספים ומתבוננים. אין מדובר בצלם שנשכר כדי לצלם את האירוע, אלא בשפע צילומים פרטיים הנעשים על ידי המשתתפים בעזרת מצלמות סלולריות. זו תופעה מעניינת שראוי מעט להתבונן בה. למה בעצם אנחנו מצלמים? מדוע אדם המחזיק בידו מצלמה ירשה לעצמו להידחף, ולעתים להסתיר לאחרים, תוך שארשת חשיבות על פניו מכריזה: "אני מצלם!"? מדוע כשמצלמה מבקשת לצלם גם אותנו, לרובנו זה עושה משהו, ותחושה מלאכותית תופסת מקום? ובכן, כוחו של הצילום נובע ממקום גבוה, ממשהו שכולנו באמת מבכרים. מהנצח! עומד לו הצלם ובעצם אומר – זהירות! אני מנציח. מה שנראה לך מקומי ובלתי חשוב עומד לתפוס מקום אדיר ולהיחקק לשנים ולדורות. שים לב! בפני הנצח או נציגו אין איש שיעמוד! כך מוצא לו הצלם שביל פתוח בין אנשים רבים העומדים בצפיפות כדי לראות משהו, ולמראה המצלמה הם מפנים מקום מיזמתם. תנו כבוד לנצח! נכון שמבחינה מעשית זה לא ממש נצח, ויכול להיות שבכלל לא יפַתחו את התמונה ואיש לא יראה אותה, אך הרגישות שלנו לאפשרות לגעת בנצח היא כה גבוהה שאפילו הווא אמינא של נצח פועלת עלינו את פעולתה. אנו מפנים לה מיד את המקום הראוי, אפילו במחיר ויתור על האפשרות שלנו לצפות בעצמנו באירוע שלשמו הגענו. זו גם הסיבה שאנחנו מחייכים כשמצלמים אותנו. לכאורה זהו זיוף, מפני שהחיים אינם רק חיוכים ופנים מאירות, אלא מורכבים ממצבים רבים, חלקם יפים וחלקם פחות. על פניו היה עלינו להישאר כפי שאנחנו, וכך להצטלם, כדי שיהיה אמתי. אלא היות שאנו תופסים את הצילום כסוג של מגע עם הנצח, אנו מעוניינים להנציח את עצמנו ואת חיינו כדבר שתמיד היה מלא שמחה ואושר. כל השאר הם חולשות ונפילות, שגם אם הן תופסות מקום רב בחיינו כאן ועכשיו זהו רק עניין כמותי. האיכות האמתית שלנו נמצאת בצדדים הטובים שלנו, בנשמה, ואותם אנו מעוניינים להנציח בחיוך. הארת הנשמה דרך הפנים זהו החיוך וזה מה שאנחנו חושבים לנכון שראוי להנציח בנו, ובצדק. בעבר, לצילום אכן נלווה הוד שהצדיק את כל שנאמר לעיל. מצלמה הייתה דבר יקר המציאות, ולעתים רחוקות מאוד אנשים היו מתלבשים במיוחד והולכים אל הצלם להצטלם. החשיבות הורגשה היטב והתמונות היו בודדות ומלאות חשיבות. על כל אלו נוספה ציפייה (של ימים ארוכים) שתהליך הפיתוח יסתיים ונדע אם התמונה הצליחה או חלילה נשרפה. כל אלו יחד הצטרפו ונתנו לצילום את הכבוד המגיע לו מצדנו, אנשים השואפים לגעת בנצח. אין צורך להרחיב בדיבור על השינוי האדיר שעברנו. הצילום היום הוא נחלת הכול ממש. בתוך כל טלפון מסתתרת מצלמה ובכל רגע אתה עלול להיות מונצח, ברצונך או שלא ברצונך. גם הכמות נפרצה ושוב אין חשבון של כמה תמונות נשארו בפילם. כעת יש כרטיס זיכרון שמכיל (כמעט) הכול ואפשר לצלם עוד ועוד ללא הגבלה. אך כאן המקום לעצור ולשאול: האם אכן ברכה באה יחד עם האפשרויות הדיגיטליות שנפתחו, או שמא גם כאן הכלי הנוצץ מסתיר מאחוריו משהו? האם ריבוי הכמות מוסיף לאיכות או גורע ממנה? נראה שבמובנים רבים הכמות כאן היא על חשבונה של האיכות. הראשונה שנפגעה כתוצאה מריבוי הכמות היא לא אחרת מאשר חוויית הצילום עצמה. בעבר כללה חוויה זו סוג של הוד שנמוג מזמן. זאת ועוד, גם "מעמד" העיון בתמונות שכבר צולמו – נסדק. פעם ישבו בהתרגשות מול תמונה כדי לאפשר מפגש מחודש עם אירועי העבר. ההתבוננות המחודשת הזכירה נשכחות וגרמה לעונג בעת המפגש עם הזיכרון. אך היום הכול מיידי. רואים מיד את התמונה; אין ריחוק ואין געגוע, וממילא אין גם מפגש מחודש. ובאמת, רבים מהמצלמים כלל אינם טורחים לפתח את התמונות ולהפוך אותן מווירטואליות לממשיות. ככל שיכולות הצילום עלו כך מתמלאים המחשבים שלנו בתמונות שמעולם לא פותחו ואין מתבוננים בהן כלל. אך הצילום אינו הניזוק היחיד. גם המצלם, האיש שמאחורי המכשיר, ניזוק. הרי במקום להיות נוכח באירוע, לחוות אותו, להיות חלק מההתרגשות הנוצרת מול עיניו, בוחר המצלם להיות בעמדת המתעד, שהוא לעולם חיצוני לאירוע ולא חלק ממנו. במקום לשמוע את הברכות ולענות להן "אמן" בכוונה – הוא מכוון את זווית הצילום; במקום להתבונן בפניהם של בעלי השמחה ולהתכוון יחד אתם – הוא מתבונן בצמצם; במקום להיות חלק מהאור החדש ההולך ונברא באירוע המרגש, עסוק המצלם בניסיון ללכוד את הרוח במין כלוב דיגיטלי מזהב, כדי "להנציח" את המעמד. להנציח את מה? אך כשזה קרה, לא היית שם! והרי בדיוק בשביל זה יש את האיש שנשכר לכך, הצלם. ההוא שאינו חלק מהאירוע, ולכן יכול להתפנות לתיעוד ובכך לאפשר לכולנו להיות שותפים באמת. דווקא היכולת של כל אחד מאתנו להחזיק ביד כלי רב עצמה כמו המצלמה, שכוחה נובע מהנצח בשמו היא באה; דווקא היכולת הזו בעצמה – פוגעת בנצח. המצלמה גורמת למעמד שאותו מנציחים להתרוקן ממשתתפים ובמקומם צצים ועולים המוני מצלמים ומתעדים הנשארים חיצוניים. הבה נניח מעט את המצלמות וניטול חלק בחוויות אמת. בואו ניתן לעיניים לראות, ללב להרגיש ולפה לברך; בואו לא נוותר על השתתפותנו במעמד עצמו; בואו ניתן לנצח לפגוש אותנו, לרומם אותנו ולחדור אל תוכֵנו, אל הלב פנימה, שהוא המקום האמתי שבו נחקקים הדברים ונהפכים לנצחיים באמת.
|
|
הרהורים חינוכיים-
|
